למה בכיתי בהצגה "האבא"

ערב, אחרי יום עבודה ארוך בעלי הזמין אותי להצגה "האבא" של בית לסין. בעלון התיאטרון היה כתוב שזו הצגה על דמנציה. יופי, חשבתי לעצמי, כל היום אני רק מטפלת בקשישים ובסוף היום במקום לבלות אני צריכה לראות גם הצגה "מקצועית".

אוי כמה שאני טעיתי.... מזמן לא בכיתי ככה בהצגה. זו לא עוד הצגה על דמנציה, זו הצגה חכמה, רגישה, משוחקת היטב ועוקפת את כל מנגנוני ההגנה. תוך כדי ההצגה הרגשתי כיצד כל הרגשות שאני עוצרת ואוצרת במהלך היומיום, עולים וצפים. כשאני מול המטופל ומשפחתו על מנת להישאר אובייקטיבית ומקצועית אני אוטמת את עצמי מפני כל אותם הרהורים, פחדים, תחושות ומחשבות. היופי בתאטרון הוא הריחוק, מהשורה החמישית ביציע הרבה יותר קל להזדהות. במהלך ההצגה מצאתי את עצמי מזדהה עם הבת הנושאת על כתפיה את עול הטיפול באביה המשתנה אל מול עיניה, עם האב אשר מאבד את זהותו, עם החתן שבאמת משתדל אבל "מאבד" את זה בקטע מאוד דרמטי אך מציאותי בהצגה, ועם הצוות הרפואי המוצג ברגישות לקראת סוף ההצגה.

המשחק מצוין וששון גבאי המשחק את האב בהחלט הזכיר לי כמה ממטופלי. התפאורה משתנה תוך כדי המחזה, הולכת ונעלמת, מאבדת את זהותה במקביל לאישיותו של ה"אבא". רצף הזמנים המבולבל מדמה את חוויותיו של האב, הסצנות אינן בסדר כרונולוגי ועובדות הופכות לאי וודאות, בדומה להלך המחשבה של האב. ויש עוד כמה "תרגילים" תאטרלים אשר מעצימים את החוויה.

זה לא פשוט להרגיש מעורב בתוך התהליך המשפחתי המורכב של מחלת הדמנציה, אבל זה היה מאוד חשוב עבורי כמטפלת להיות בתוך זה, אפילו אם זה רק לשעתיים וכצופה פעיל.

ממליצה לכל מי שמטפל בקשישים ובבני משפחתם ללכת לצפות בהצגה איכותית וחשובה זו.

ניתן לקרוא ביקורת נוספת על ההצגה בעיתון הארץ, "למה ההצגה "האבא" כל כך חשובה, שפורסמה ב25/08/2015.

עזרה למשפחות חולי דמנציה ניתן לקבל בעמותת עמד"א.